האם יש מקום לפטריוטיות בתיאטרון?

מישהו קם? האם עלי לעשות זאת? זו שאלה שהייתה ללא ספק בראש של כולם.

דנגל, סרט דנגל, ביקורת סרט דנגל, הופעות סרטי דנגל, מבקרי סרטי דנגלסיפורם של מהביר פוגט ושתי בנותיו, דנגל הוא סרט ארוך למדי. זה גם משעשע, כשאתה צופה באבא מאמן את גיטה ובאביטה להפוך לאלופות לאומית בהיאבקות.

האם יש מקום לפטריוטיות בתיאטרון שבו אנשים עסוקים מדי במשחק ערניים או מפחדים מכדי להרגיש הרבה יותר? לאחרונה צפיתי בדנגל בסינפלקס בפרברים הצפוניים של גורגאון של מומבאי. וזו השאלה היחידה שחזרתי לשאול את עצמי. סיפורם של מהביר פוגט ושתי בנותיו, דנגל הוא סרט ארוך למדי. זה גם משעשע, כשאתה צופה באבא מאמן את גיטה ובאביטה להפוך לאלופות לאומית בהיאבקות. אבל זה לא מספיק ניצחון עבור פוגט, שחולם על זהב. הוא רוצה שבנותיו, במיוחד גיטה הבכור, יביאו למדינה תהילה על ידי זכייה במדליה בזירת הספורט הבינלאומית. הסרט כולו מכוון לאותו ניצחון סופי, הרגע שבו גיטה מביאה הביתה את הזהב הנחשק.

אבל כאשר השידוך מתקיים, האב, בשל נסיבות מסוימות, אינו נוכח לחזות בו. בלי שום אמצעי לתקשר, הוא מבלה כל רגע בתהייה ובתקווה שבתו, שאיתה הוא עבד כל כך קשה ושם את כל תקוותיו, ניצחה את המתחרה הקשה שלה. לאחר שיא של קצה המושב, גיטה מנצח כצפוי במשחק. הקהל, שהצטרף אליה באותו מסע בן שעתיים וחצי, מצטרף אליה באופוריה שלה על ההיכוה של היריבה, ומשתף בתחושת הגאווה שלה כשהיא עולה לבמה לאסוף את המדליה. אבל הרגע הזה נקטע לפתע כשההמנון הלאומי מתחיל להתנגן בסרט.



קרא גם: ביקורת סרט דנגל: אמיר חאן, בנות פוגט שלו מראים איך דם, יזע ודמעות הופכים אלופים



מה שאולי היה אבולוציה אורגנית לקראת תחושת הפטריוטיות משתלט לפתע על ידי בלבול. העיניים נתלשות מהמסך כשכולם מתחילים להסתכל אחד על השני? מישהו קם? האם עלי לעשות זאת? זו שאלה שהייתה ללא ספק בראש של כולם.

הקהל בתוכנית שצפיתי בו לא קם בסופו של דבר, אבל הם הרגישו, אני מניח שברגעים הספורים האלה, הרגיש קצת כמו הדמות של אמיר חאן בסצנה כשהוא מחכה לגלות את תוצאות המשחק - סקרן , עצבני ואולי קצת מפחד.